(מח) [סעיף יג׳] הנכנס לבית וכו׳ ר״ל לבית בעה״ב כן הוא בב״י בשם מס׳ ד״א וכ״כ הלבוש. אבל בעה״ב עצמו או אפילו אחד מבני הבית רשאין לומר שרוצין לאכול ושיכינו שלחן וכיוצא. ככר לאדן דקי״ג ע״ב. יפ״ל אות ט׳:
(מט) שם לא יאמר תנו לי וכו׳ ואם נתנו לפניו לאכול א״צ שיאמרו לי שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וכו׳ והרי עדיין לא אמרו לו אלא א״צ אמירה שלחן ארבע. מ״א ס״ק ח״י. מיהו ממ״ש לעיל אות כ״ג משמע דצריך שיאמרו לו יעו״ש וכ״כ א״א אות ח״י דאין הכרע מאליעזר דאפשר שאמרו לו או שהקדים לומר כדי שלא יאמרו לו ואז יהיה מוכרח לקיים משום ד״א יעו״ש. וכן עמא דבר שאין אוכלין עד שאומרים להם:
(נ) שם בהגה. ויש לחוש שיאכילהו יותר וכו׳ אי נמי שמא הראשון האכילו בזמן הזול וזה מאכילו בזמן היוקר ואעפ״י שאינם מתכוונין לכך שלא האכילו על דעת שיפרע לו יותר ממה. שהאכילו ואין כאן רבית מ״מ הא מיהא מחזי כרבית. והיינו דקתני מפני שהוא דרך רבית כלומר דרך רבית הוא אבל לא רבית ממש. ב״י. לבוש. וכ״כ מ״א ס״ק י״ט דמ״ש מור״ם ז״ל ואית ביה משום רבית כלומר דמחזי כרבית. ועיין ביו״ד סימן סק״ב ס״א בהגה ומ״ש שם המ״א בענין דברים המשכחים כבר כתבנו אותם לעיל סימן זק״ן מאות כ״ו עד אות ל׳ יעו״ש:
(נא) מי רוצה להיות חסיד צריך לנהוג חומרות יתירות אעפ״י שאינו מחויב בהם כפי הדין. ואכתוב קצת ממה שהזהירני מורי ז״ל ויש בהם דברים של חומרא בלבד ודברים שהם כפי הדין. צריך ליזהר שלא לאכול תרמוסין הנשלקין ע״י גוים למתקן. וכן שלא לאכול אפונין של הגוים שקלו אותם כעין אותם קליות ובלע״ז נק׳ קורמ״ש. והנה התרמוסים אעפ״י שמן הדין מותרין הם לפי שאין עולין על שלחן מלכים עכ״ז לא גרעי מההוא גברא (עיין מו״ק די״ב ע״ב) דלא איתחזי ליה אליהו ז״ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילה ארמאה. אבל האפונים מן הדין אסורים מפני שקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של מקומות שעושים אותם קליות ול״ד מלכים אלא כיון שעולים על שלחן השרים אסורים שה״מ פ׳ וילך והגם דמור״ם ז״ל ביו״ד סימן קי״ג ס״ב כתב להתיר באפונים קלויים וה״ה מרן ז״ל בכ״מ על הרמב״ם פי״ז מה׳ מאכלות אסורות דין י״ז יעו״ש מ״מ נראה כיון דנפיק מפומיה דהאר״י ז״ל יש להחמיר:
נא) ענין חומרות בדיני המעשר יזהר שלא לאכול שומשמין כמו שהם בשום אופן עד שיוציא מהם המעשר וזהו דין גמור כס׳ כל הפו׳ לפי שגמר מלאכתן הוא כשמוציאין מהם שמנם ואז הוא פטור מן המעשר לפי דעת הרמב״ם ז״ל לפי שגמר מלאכתן בהוצאת שמנן הוא ביד גוי אבל כשאוכלן כמות שהן הנה גמר מלאכתן הוא ע״י עצמו ונתחייב במעשר אפילו לס׳ הרמב״ם ז״ל שה״מ שם ומיהו עיין ברכ״י ביו״ד סימן של״א אות כ׳ שכתב דהרוצה להחמיר בתוך ביתו יחמיר אבל אין להורות ברבים מאחר שפשט המנהג להתר יעו״ש אבל הנראה כיון דנפיק מפומיה דהאר״י ז״ל יש להורות לרבים ג״כ אלא רק דאין למחות ביד המקל מאחר דיש מתירין:
נא) גם בענין הזתים המרים שממתקים אותם ע״י ישראל הם גמר מלאכתן ע״י ישראל ע״ד הנז׳ בשומשמין וחייבין במעשר לד״ה אבל הזתים השחורים המתוקים וקנאן מיד הגוי וכבר היו ראוים לאכילה כמו שהן ע״י הדחק פטורים מן המעשר אף אם מיתקן עוד אח״כ הישראל בביתו. גם התרמוסין המתמתקין ע״י ישראל חייבין במעשר כפי הדין המוסכם מכל הפו׳ שה״מ שם. וכ״כ הרדב״ז בתשובת כ״י סימן שני אלפים ק״ז. והביאו הברכ״י שם אות ח״י ומ״ש בס׳ חרדים בהקדמה על מצות התלויות בארץ שאין כבישת הזיתם גמר מלאכה אלא משעה שליקטן הגוי והניחו בתוך הכלכלה נגמרה מלאכתן יעו״ש ונמשך אחריו בס׳ פאת השלחן סימן י״ג כבר השיג עליו בס׳ שד״ה סימן כ״ה והעלה להלכה שצריך לעשרן יעו״ש וכ״כ בס׳ מ״ח במס׳ מוצאי שבת פ״ז אות ו׳ יעו״ש והכי נקטינן ומיהו לענין ברכות תרומות ומעשרות נוהגין שלא לברך כ״א דוקא על פירות הגדילים בא״י וכמ״ש הברכ״י שם אות כ״ג יעו״ש וגם בזה על פדיון מעשר שני נוהגין שלא לברך וכמ״ש הברכ״י שם אות כ״ו בשם תשו׳ מרן ז״ל כ״י סימן ג׳ יעו״ש. וסדר הפרשת תרומות ומעשרות עיין ביו״ד סימן של״א סעיף י״ט ורק הקונה מעכו״ם אחר שנתלשו וגמרן ישראל אחר שמפריש מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנו לכהן והשאר מעכבו לעצמו וא״צ ליתנו ללוי וכמ״ש ביו״ד שם סעיף ד׳ יעו״ש:
נא) גם בענין ענבים יש מקומות שעושין יין מכל מיני ענבים שבארץ ההיא ויש מקומות שאינם עושים יין רק מן המיוחדים לעשות מהן יין ולכן הגוים הנוטעים כרמים ההם כוונתם אינם רק למוכרם לעשות מהם יין ולכן באלו המקומות שהענבים שלהם מיוחדים לעשות מהם יין כגון הענבים השחורים שבא״י שאינם ראויים אלא ליין אזלינן בתר דעת הנוטעים אותם ונמצא שגמר מלאכתן אינן אלא כשעושין מהן יין ולכן היין ההוא חייב במעשר לד״ה כנודע ונמצא כפ״ז שאין לאכול אותם הענבים כלל עד שיוציא מהן מעשר כי אכילתן היא גמר מלאכתן והוי ביד ישראל אבל בשאר מקומות אעפ״י שעושין יין מן הענבים רוב הנוטעים אותם הוא לאכילת ולא ליין שלהן. שה״מ שם:
נא) גם משנת השמטה הקונה פירות מעכו״ם ונגמרה מלאכתן ביד ישראל חייב להפריש תרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב כמ״ש מור״ם ז״ל בש״ע יו״ד סימן של״א סוף סעיף י״ט וכן כתב הברכ״י שם אות יו״ד בשם תשובת מרן ז״ל כי כן הוא מנהג ירושלים יעו״ש. ונראה דיש לפדותו ג״כ כמו שנת השלישית וששית שכתבנו לעיל יעו״ש ועוד עיין מזה מ״ש בתשו׳ בסה״ק באר מים חיים יעו״ש:
נא) גם ההולך לגינת הגוי לקנות ירקות יזהר שלא יתלשם בידו כי הירקות גמר מלאכתן הוא תלישתן ונגמרו ביד ישראל ונתחייבו במעשר אותם שתלש ישראל. שה״מ שם:
נא) גם יש ליזהר להפריש תרומות ומעשרות מן השקדים ומן הפורתקא״ל שמוכרין כאן בירושת״ו שידוע שרובם ככולם הם מפרדסים של ישראל וע״כ כל אחד ואחד הקונה חובה עליו להפריש בביתו ולא יסמוך על אחרים ואעפ״י שיש פתקה ביד המוכרים שהוא מעושר אל יסמוך ע״ז כי כאשר שאלנו יחקרנו על הדבר ראינו שאי אפשר להנצל מאיסורא אם לא יפריש בידו. ועוד דע דבשנה הזאת שנת התרע״ה אחר הפסח ראינו תולעים בפורתקאל והוא כמו תולעים של תאנים שאינו ניכר מיד אלא בהסתכלות וע״כ צריך כל אדם ליזהר ולעיין בזה:
נא) גם יזהר להוציא תרומות ומעשרות מן היין שקונה (מן היין שקונה) מן החנוני בעל היין לפי שרוב אנשי הדור אינן בקיאין במעשרות וכע״ה דמו בענין המעשרות כמו יין של דמאי. גם הפודין מעשר שני על מעט קמח וכיוצא בזה הוא אסור לפי שאין מחללין פירות על פירות. שה״מ שם. ומיהו עיין ביו״ד שם סעיף קל״ג וברכ״י שם אות כ״ו שכתבו דיש מתירין לחלל על הפירות יעו״ש אלא שדעת האר״י ז״ל להחמיר וכן יש לנהוג בדבר שהוא ודאי חייב במעשרות אבל בדבר שהוא ספק אם חייב נראה דיש להקל:
נא) ענין כלאי הכרם וערלה מי שהולך לגנות הגוים יזהר להתרחק שלא יקח מן הירקות אלא ממה שהם רחוקים מן הגפן כדי עבודתו שהם ד״א כנודע אם היא יחידית. ויזהר בכל דיני כלאי הכרם:
נא) גם טוב הוא שלא לקנות פירות האילן מן הגוים בפרדס שלהן פן יהיה שם ודאי ערלה ותראה אותם ואז אסור לקנותם. שה״מ שם:
נא) אין לשתות קום החלב אחר שנקפה החלב ונבדלו המים ממנו וכמ״ש הר׳ אליעזר ממיץ ז״ל. שה״מ שם. ועיין בש״ע יו״ד סימן פ״א סעיף ה׳:
נא) ובענין דגים הקטנים שכובשין אותן בשמן ומניחין אותן בתיבות קטנים וסותמין התיבות ומוכרין אותן כך כמו שהיא בתיבות הסתומים שמענו שיש בזה כמה מינין יש מין שכובשין אותו עם פרי שקורין טמאט״ס. ויש מין שכובשין אותן בשמן זית. ויש מין שכובשין אותן בשמן אווז. וזהו אסור משום נבלה ששחיטת עכו״ם נבלה כידוע. ויש מין שכובשין אותן בחלב חזיר. וע״כ האוכל מזה הדגים צריך לחקור ולדרוש במה נכבש דג זה ובאיזה מין שומן דשמא נכבש במין טמא ונטמא. ועוד צריך לחקור ולדרוש על הדגים בעצמם אם הם ממין טהור שיש להם סנפיר וקשקשת או ממין טמא ואחר שיתברר הדבר אוכל מהם. ומיהו יש חסידים ואנשי מעשה שאין אוכלין מזה הדגים כלל מפני איזה חששות והמחמיר תע״ב:
(נב) שם בהגה. אבל מותר לומר לו אכול עמי ואכול עמך וכו׳ שאינו מדבר כן אלא מדרך מוסר אבל אין דעתו שיבא לידי פרעון לעולם ר״ל שיחזור ויאכל עמו. ד״מ אות ד׳ מש״ז אות ז׳ וכתב וא״כ לק״מ מ״ש הט״ז ז״ל יעו״ש:
(נג) שם בהגה. ומותר לאכול עמו אח״כ וכו׳ היינו בסתם שאינו אומר לו בא ואכול עמי מה שהאכלתני דאל״כ היינו רישא דהוי כפורע חובו וכו׳: